בכל מערכת יחסים, אמון וכבוד יש להרוויח ולא ניתן לדרוש בכוח, וכך גם במערכת היחסים שבין הרבנות הראשית לבין כלל החברה הישראלית. זאת נוכח מטרת העל שהציב לה מייסדה הרב קוק ז”ל: “לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו”.
הבה ונשאל את עצמנו לרגע: האם “הכלי המעשי הפרקטי”, כלשונו של חבר הכנסת רוטמן, להגשמת החזון הוא הכפפת הרבנים המקומיים לפסיקותיה של מועצת הרבנות הראשית והפיכתם לתלויים בה יותר על מנת להיבחר? האם זה מה שיעניק לרבנות הראשית את המעמד והיוקרה להיות זו שמשכינה שלום בין כל הסיעות והפלגים בחברה הישראלית? להפך! חקיקה כזאת שתהפוך את הרבנות הראשית לכור היתוך המוביל להאחדה של מסורות פסיקה, ערכים ואמונות של רבנים מקומיים, רק תיצור מתחים בינם לבין הרבנות הראשית או לחלופין לניכור בינם לבין בני הקהילה שלהם. האם זו הדרך “לחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש”?
ואם תשאלו, כיצד תבסס הרבנות הראשית את מעמדה כגורם מאחד בין כל הפלגים והעדות? אענה: “להשיב עטרה ליושנה”. הבה ניזכר בכל אותם רגעים מכוננים שבהם הניחה הרבנות הראשית גשר תורני והלכתי שגישר על התהומות שנפערו בין חלקי העם היהודי, סיפק מענה למצוקות של יחידים וקבוצות, יצר את האפשרות לחיים משותפים במדינת ישראל והפך את הרבנות הראשית למוסד חיוני וקריטי לתקומת המדינה והתבססותה.
הנה כמה דוגמאות לצמתים היסטוריים אלו: בפעילותה בימי קום המדינה, הרבנות הראשית הכשירה את שיתוף הפעולה בין רבנים למנהיגי הציונות החילונים, הכשירה את מעשה התקומה הציוני, ראתה בו ראשית צמיחת גאולתנו, העניקה תוקף הלכתי לסמכות האזרחית של המדינה, תיקנה אמירת הלל ביום חגה ותפילה מיוחדת לשלומה וקשרה בין “אבינו שבשמיים” ל”צור ישראל” של מגילת העצמאות. כל זאת אחרי קרע של עשרות שנים סביב מאבקי דת וחילון בין התנועה הציונית ליישוב הישן ורבני אגודת ישראל, שקרע את העם היהודי בישראל ובתפוצות ומנע שיתוף פעולה קריטי בשנים שקדמו לשואה.י
יותר מכך, מעבר להכרה ולשותפות עם תקומת המדינה, הרבנות ראתה עצמה אחראית להקמת התשתית לחיים משותפים – יצרה אפשרות לחיים אזרחיים ושירות צבאי משותף, כזה שגם יאפשר קשרי רעות ונישואים וגם יאפשר לאחווה שנוצרה במשימה הלאומית המשותפת לחזק עוד יותר את הקשר בין כל חלקי העם. הרבנות גם ראתה עצמה אחראית לגורלם של ניצולי שואה ופליטי המחנות שעקב הנסיבות האיומות שפקדו אותם נתקלו בשאלות המורכבות ביותר בדיני אישות, עגינות ויוחסין והעניקה להם את המענה ההלכתי שיפתור את מצוקתם, בשימוש בכלים הלכתיים מהפכניים ויצירתיות חסרת תקדים.
גישה זו הנחתה בהמשך את שני הרבנים הראשיים, הרב גורן והרב עובדיה יוסף זיכרונם לברכה. שני ענקים אלו נענו לבקשתם של מנהיגי התנועה הקיבוצית שיערכו את גיורן של המתנדבות בקיבוצים, צעד שהוביל לתהליך של הידברות ופשרות לא פשוטות הן מצידה של הרבנות והן מצידה של התנועה הקיבוצית, שהתחייבה לספק את התנאים לקיום אורח חיים דתי בתוך קיבוציה. כך גם בגיורם של יוצאי ברית המועצות לשעבר נענו הרבנים לפנייתם של נציגי לשכת הקשר (נתיב) ולבקשתם להיערך הלכתית לבואן של משפחות מעורבות, לגייר את נשותיהם וילדיהם ולגייר את אלו שנאבקו במסירות נפש על זהותם היהודית. רוח זו של היענות לאתגר ההיסטורי ליוותה בהמשך את רבני הציונות הדתית כמו הרב רוזן והרב דרוקמן זיכרונם לברכה שהובילו את מערך הגיור הממלכתי שהוקם במיוחד לאור גלי העלייה העצומים של יהודי ברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים.
בכל הצמתים הללו הרבנות העניקה מענה הלכתי ואמוני לאתגרים שאיימו לקרוע את החברה הישראלית, הניחה את הגשר בין תהומות שנפערו בעבר בין חלקי העם היהודי ופעלה מתוך תחושת שליחות היסטורית כאחראית לגורל העם היהודי ולאחדות החברה הישראלית. פעילות זו היא שהעניקה לרבנות את הכבוד והאמון שהיו נחלתה בעבר, והיא שהוכיחה את הנחיצות וההכרח שלה כשותפה קריטית בחזון הציוני ובקיבוץ הגלויות.
ובמעבר לימינו אנו.
האתגרים מהסוג זה לא נעלמו, חלקם התעצמו וחלקם קיבלו צורה חדשה והם מונחים לפתחם של הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים. אחד המורכבים והעיקריים ביותר בהם הוא שאלת “מיהו יהודי” והשלכותיה השונות. שאלה זו, שמתעצמת גם נוכח השיעור הגדל והולך של נישואים מעורבים בקהילות היהודיות במערב אירופה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית והשתייכות רבות מהן לזרמים לא אורתודוקסיים מגלגלת לפתחה של הרבנות הראשית הכרעות כבדות משקל שנמצאות כעת בצומת היסטורי – האם היא תהיה הגורם המגשר בשאלות אלו או הגורם המבצר? האם תוביל מדיניות הלכתית שתחבר בין חלקיו השונים של העם היהודי? האם היא תחזיר עטרה ליושנה ותקבל עליה את האחריות לתת מענה לאתגרים הלאומיים בישראל וביהדות התפוצות? זו השאלה שצריכה להישאל בידי מקבלי ההחלטות. וזו הדרך לחיזוק כבודה ומעמדה של הרבנות הראשית – להשיב עטרה ליושנה ולהגשים את החזון שיועד לה.
