בסוף השבוע הוסרה, כביכול, הגדר המפרידה בין בית העלמין היהודי בבית שאן לבין “חלקת הספקות” שבה נקברה אלינה פלחטי ז”ל בת ה-21, שנרצחה במסיבת הטבע ברעים בטבח 7 באוקטובר. על פניו, הישג גדול שנעשה בתמיכת הרב הראשי של העיר והיווה מחווה סימבולית של הסרת מחיצות והצהרת אחדות. רק כשנכנסים לעובי הקורה מגלים שבנוסף לגדר, מדובר בחלקה שנפרדת גם במפלס שלה ובכיוון הקבורה של המתים: בעוד המצבות הרגילות “פונות” לירושלים, בחלקת הספקות נקברים הפוך, עם הגב לעיר, כאילו פלחטי לא נרצחה כבת העם היהודי, שישראל היא ארצו וירושלים היא הבירה שלו.
סוגיית הקבורה אינה נקודתית והיא לא מתרחשת בחלל ריק. במשך עשורים ציירו אותנו, העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, כמהגרים אופורטוניסטים שאין להם דבר עם היהדות והציונות, אף שרובנו המוחלט יהודים לפי ההלכה, וגם אלה שלא – רובם מגדירים את עצמם יהודים וחיים ככאלה. במקביל נוצרו בארץ מנגנונים להוכחת יהדות, יושמה מדיניות חשדנית בגיור ובוצעו ניסיונות בלתי פוסקים לצמצם עלייה של זרע ישראל. והנה, ב-7 באוקטובר כמו באינספור מקרים אחרים, אנו נוכחים במחיר של ברית הגורל של העם היהודי. חלקו הארי לא מעוניין בהפרדה שנכפית עליו.
אסור למקד את הדיון בפתרונות לשעת חירום, הקלות בירוקרטיות כאלו ואחרות ו”התחשבות” של הממסד הרבני במקרים חריגים. את הקונספציה כולה צריך לשנות. אם השבת הנוראית לא תגרום למדינה להבין שאין מקום ליחס מפלה, מה כן יגרום? מי שממשיך לדבוק בהשפלה ובהפרדה הזאת לא באמת מעוניין באחדות ישראל ובאחדות יהודית.
כולנו עדים למחיר הקשה ולעול הכרוך בהשתייכות לעם היהודי, לכן אין מקום להטיל ספק בשייכות ובמניעים של מי שבוחר לעלות לארץ, לקשור את גורלו ולהצהיר בגופו ממש – “עמך עמי, אלוהיך אלוהיי”. כבר עכשיו יש לבנות תכנית המאמצת גישות הלכתיות שמחזקות את האחדות בינינו, שמגשרות ומושיטות יד. אפשר להתחיל למשל באימוץ מודל הקבורה הצבאית, שלא יוצר הפרדה ניכרת לעין בין יהודים לבין זרע ישראל, ולהחיל אותו על כל בתי העלמין. מה שלגיטימי בעיני הרבנות הצבאית צריך להיות לגיטימי גם בעיני הרבנות הראשית. משם אפשר להמשיך ולתקן בהקשרי גיור, בירורי יהדות, נישואים ועוד.
מגיע לנו סדר יום חדש.
